ספרים

העבודה הסטנדרטית מעוררת ההשראה הזו מהווה היכרות עם האינטרפטציות של מוזיקה מבוססת קלידים מהמאה ה-14 עד המאה ה-19. דוקטור פרגוסון מספק אינפורמציה על הכלי נגינה עצמם, ודן בנושא הנרחב, המרתק, והמשתנה-תמידית הנח מתחת לכותרת המרשימה הזו; סגנונות וסוגי מוזיקה, מקצב, ניסוח והבעה, איצבוע, מוסכמות קצבית, ה״טונים״ או המודה, קישוטים, בעיות של פסנתרנים, ובעיות של עורכים.

קיבולת הזכרון של מוזיקאים מפורסמים נראית כמעט על-אנושית. האם כאלו הישגים יוצאים מהכלל יכולים להיות מקושרים לאותם עקרונות העומדים מאחורי יכולות זכרון רגילות ויומיומיות? זהו הסיפור איך הפסנתרנית התכוננה ללימוד, שינון וצחצוח הקטע האחרון בקונצ׳רטו האיטלקי של באך, מנקודת מבטה של הפסנתרנית (מחברת מספר 2) ושל הפסיכולוג הקוגניטיבי (מחבר מספר 1) המתבוננים באימון. הקוֹנְטְרָפּוּנְקְט בין שתי הפרספקטיביות המשקפות מבט מבפנים ומבחוץ מסוכם על ידי התצפית של פסיכולוגית חברתית (מחברת מספר 3) הבוחנת כיצד שתי נקודות המבט האלו הוסדרו ביניהן.

מהלגטו הנפלא של מוצרט ש״זרם כמו שמן״ לגל הסוחף בפתאומיות של בטהובן, מהמגע ״המחודד כמו עיפרון״ של קלרה שומן לנגינה החושנית והגועשת של רובינשטיין, הפסנתרנים הגדולים מפיחים חיים באישיות, בשיטות, ובייחוד הטכני, המבריק, מעוצב ולעיתים אקסצנטרי, של הפסנתרנים הגדולים בהיסטוריה.

״הספר הזה מזקק את כל מה, שבגילי התקדם, אני יכול לומר על מוזיקה, מוזיקאים, וכל מיני נושאים הנוגעים למקצוע הפסנתרנות שלי״, כך אומר ברנדל על הספר החדש שלו.

בעזרת מטאפורות ודימויים עשירי-דמיון, גברת אונישי מציעה איך לנתח פרטיטורה בכדי לתקשר מבע מוזיקלי אקספרסיבי. היא מספקת לנו הצעות מעשיות ללמוד רפרטואר, שינון, והכנה להופעה. אפילו רק ההבחנות וההצעות שלה בנוגע לפדלים הופכות את הספר הזה לקריאת חובה.

רוזן חושף את הדרך האהובה על נדיה בולאנגר איך להימנע מלהעביר ביקורת על הופעות של חבריה (״אתה יודע מה אני חושבת,״ נאמר ברצינות וכנות), למה ההקלטות של גלן גולד סובלות מנגיעות של “double-strike”, ואיך אפילו ולדימיר הורוביץ הוקסם מהאפשרות לחתוך מספר הופעות לתוך הקלטה אחת.