אם האן-סולו היה מתכוון לשבת ליד הקלידים עם פיגרין- ד׳אן והמודל-נודס בקנטינה של מוס אייסלי, הוא כפי הנראה היה מעדיף ששמונים ושמונה הקלידים שלו היו מעוצבים על ידי בונה הפסנתרים החדשני והמתקדם ביותר בגלקסיה, גרגילי בוגאני.
היצירה של ההונגרי הורכבה כולה מסיבי פחם ויושבת על שתי רגליים מפותלות המעוצבות במיוחד כדי לתפוס, להגביר ולכוון מחדש את הסאונד לתוך האולם. לאחר מיליון פאונד ושמונה אלפים שעות עבודה, בוגאני נכנס לנעליו של פרנץ ליסט.
הוירטואז מהמאה התשע עשרה מפורסם בכך שהשאיר אחריו שביל ארוך של חלקי פסנתר שבורים בעודו מותח את הגבולות של מה שהיה אפשרי מבחינה פסנתרית. הטכניקה והאקספרסיביות שלו היו עוצמתיות יותר מכל מה שמישהו לפניו ניסה להציג, והנפיצות הזו הובילה לשיפורים של מסגרת הברזל, ללוחות בעלי סאונד נוקשה יותר ולבנייה קשיחה יותר של גוף הפסנתר וקלידיו.
עיצוב חלק ורב עוצמה
מאז ימי פרנץ ליסט, הפסנתר עבר שינויים ותהפוכות רבות. עוד לפני שיצירתו המוזיקלית העתידנית של בוגאני נחתה על הבמה, פסנתרים מודרנים הורכבו מאלפי חלקים הדורשים יכולת אומנות מופלאה. במהלך עבודתו המדוקדקת, בוגאני עיצב מחדש כל חלק ב 18,000 החלקים של היצירה שלו. המטרה שלו הייתה לשלב את הצליל החלק והמעודן של כלי נגינה ישנים עם העוצמה חסרת המעצורים של הכלים המודרנים. בעזרת שימוש רק בסיבי פחם, הוא גם ביקש להפחית את השפעתם של טמפרטורה, אבק, לחות ועוד פקטורים סביבתיים כאלה על האינטונציה והמצלול של הפסנתר.
בוגאני הוסיף את הפרספקטיבה של אמן-מופיע לתחום העיצוב ובניית פסנתרים; השיפורים שהוא יצר היו מיועדים לא רק לשיפור הסאונד של הפסנתר אבל גם לשיפור החוויה של הפסנתרן. המנכ״ל של חנות הפסנתרים הניו יורקית הוותיקה Klavierhaus סיפר שהוא היה מהופנט על ידי הסאונד שבוגאני הצליח להפיק מהפסנתר שלו. פרשן של המגזין Dezeen ציין שהוא רצה, מטאפורית, לקחת את הפסנתר של בוגאני לנסיעה על מסלולי האוטובאן האגדי בגרמניה.
לא יותר טוב - אבל שונה!
ההיסטוריון של המוסיקה ג׳אנוס מאקסאי מדגיש, שלמרות הכל, אסור לבוגאני לחשוב שהפסנתר החדש שלו משופר באופן מהותי על פני כלי נגינה קודמים. מאקסאי מתעקש שהפסנתרן ההונגרי רצה, במקום זאת, לחקור צליליות חדשה ולעשות דברים בצורה שונה.
